פונדקאות אחראית

מוקד ידע בנוגע להיבטים האתיים בתהליך

1-pR_SJLExBwc3BB0Wg7YGdAסדרת הפוסטים להלן הועלתה בקיץ 2015 בעמוד הפייסבוק של פונדקאית אחראית. היא מביאה נושאים נבחרים מתוך ספרה של ד"ר אלי תימן: Birthing a Mother. ד"ר תימן ראיינה במסגרת עבודתה המחקרית עשרות פונדקאיות ישראליות, כמו גם עשרות אמהות מיועדות. המחקר האנתרופולוגי שלה חשף את האופן בו פונדקאיות רואות את התהליך, ובפרט את ההיבטים שהביאו את רוב הפונדקאיות להרגיש שהתהליך שיפר את חייהן.

 

 

מיפוי הגוף
ממחקרה של תימן עולה כי פונדקאיות עושות מאמצים להפריד בין אזורים בגופן הנתפסים כאישיים (למשל הלב) לבין אזורים שעברו דה-פרסונליזציה (כמו הרחם בתקופת ההריון). למתבונן מבחוץ, ניתן לחשוב שהשיטה הזו מנתקת אותן בפועל מגופן וגורמת להן להרגיש שהוא זר לה – אך בפועל, עולה מהמחקר כי שיטה זו איפשרה לפונדקאיות להרגיש בשליטה מלאה לכל אורך התהליך ורבות אף חשו תחושת עילוי מהאופן בו הן שולטות בגוף שלהן. זאת, בשונה מהאופן בו נשים רבות חוות את הריונן הרגיל כפולשני ו"לא בשליטה".
נשים פונדקאיות, ברובן, הכינו את עצמן מראש למורכבות של ההריון והלידה ולקחו חלק אקטיבי בהפרדה המודעת בין מה ששלהן למה שלא שלהן. המודעות שלהן אפשרה להן להגדיר לעצמן ולסביבה את הגבולות – ואיפשרה להן "לחזור לעצמן", כדבריהן, תוך זמן קצר לאחר הלידה. תימן טוענת כי העדר עבודה קוגנטיבית למיפוי הגוף והגבולות עלול להביא פונדקאיות "לאבד את עצמן" בתהליך – ואף מדגימה זאת בסיפור מקרה של תהליך פונדקאות לא טיפוסי ולא פשוט, ממנו יצאה הפונדקאית ברגשות קשים.


הגדרת הגבולות הבין-אישיים
נשים פונדקאיות ישראליות הגדירו "קוים אדומים" בגופן בין מה שפרטי לה בלבד למה שניתן לשתף בו אחרים/ות. הקווים האדומים היו שונים בין פונדקאית לפונדקאית: היו כאלו שרצו לדבר עם האם המיועדת מספר פעמים ביום ואחרות צימצמו זאת לאחת לשבוע והעדיפו לשמור על החופש שלהן. פונדקאית אחת שיתפה בפרטים אינטמיים בחייה, למשל בנוגע להפלות שעברה ונישואיה שהתפרקו, אך לא רצתה להראות להורים המיועדים תמונות של ילדיה. היו כאלו שלא הייתה להן בעיה לשתף את ההורים במהלך הבדיקות הרפואיות ואילו אחרות העדיפו לשמור על הפרטיות שלהן ולאפשר להורים נגישות חלקית בלבד לחדר הבדיקות או להסתיר את גופן במהלך הבדיקה.
כמובן שלכל גבול כזה נדרש שיתוף פעולה של ההורים המיועדים. הורים רבים, בעיקר אבות, נמנעו בלהיכנס לחדר הבדיקות לבקשת הפונדקאית. הורים רבים נמנעו מלגעת בבטן של הפונדקאית, למרות שהיא הזמינה אותם לעשות כן. מבחינת רוב הפונדקאיות, לא הייתה חציית גבול בנגיעה בבטן, מפני שבמיפוי שלהן אזור זה לא נתפס כאישי – אבל רוב ההורים נמנעו מכך אף על פי כן.
הורים מיועדים שלא היו מסונכרנים עם הפונדקאיות שלהן בנוגע לגבולות הסבירים נטו לעיתים לחצות גבולות בטעות. רוב המתחים בין הזוגות לפונדקאית נבעו מחצייה כזו של גבולות בצורה לא מודעת. במקרים קיצוניים, חצייה של גבולות כאלו מביאה לתהליכים הנחווים כטראומטים עבור הפונדקאית.


מגבלות חוזיות בין ההורים לפונדקאית
הסכמי הפונדקאות בישראל מגדירים שורה של בדיקות רפואיות, פרוצדורות רפואיות וטיפולים תרופתיים שהפונדקאית נדרשת לעמוד בהן. החוק מקנה לה את הזכות לסרב לכל הליך רפואי, אך ישנן סנקציות כלכליות בחוזה לסירוב כזה. כל ההסכמים בישראל מגדירים שלפונדקאית אסור לעשן, ואף מאפשרים להורים לדרוש בדיקת דם לאחר הלידה לבדיקת העמידה של הפונדקאית בתנאים (אף תימן מעולם לא נתקלה במקרה בו דרישה זו נאכפה). בחלק לא מבוטל מהחוזים בישראל ישנן דרישות בעלות אופי דתי, כגון שמירה על כשרות, צום ביום כיפור וטבילה במקווה.
מתחים מתעוררים פעמים רבות סביב המגבלות המוטלות על הפונדקאית. אחד הנושאים העיקריים שמעורר מחלוקות הוא הבחירה בלידה טבעית מול ניתוח קיסרי. מקור נוסף למתח היה הרצון של הפונדקאית לנסוע ברכב למקומות מרוחקים בתקופת ההריון. מכיוון שיש לרוב רופא אחד המייצג את ההורים המיועדים והפונדקאית, הוא גם משמש פעמים רבות כמתווך בקונפליקטים כאלו, גם אם הם לא רפואיים באופיים.
תלונות נוספות שעוררו מתחים קשורות בניסיון של ההורים המיועדים לשלוט בחייה הפרטיים של הפונדקאית: יציאה לפאבים, נטילת תרופות וזמינות טלפונית חלקית. היו זוגות שאף ניסו לשלוט בדייטים של הפונדקאית או בכמות השעות שעבדה וישנה. פונדקאיות נדרשו לעמוד על המשמר ולשמור על החופש שלהן ועל הגבולות שלהן.


ניצוח על הלידה
בעוד פונדקאיות ישראליות רואות בתהליך בכללותו כעניין הנמצא בשליטתן, הלידה נתפסת כאירוע עם חוסר ודאות משמעותי וסביבו מתעוררים חששות שהגבולות עלולים להיחצות. יש נשים שבחרו לפתור את הבעיה הזו באמצעות שליטה מלאה בתהליך באמצעות בחירה בניתוח קיסרי. סיבה נוספת לבחירה בניתוח קיסרי היא החשש של פונדקאיות מהיקשרות עם התינוק לאחר הלידה במקרה של לידה טבעית.
פונדקאיות אחרות מעדיפות להימנע מניתוח קיסרי ולנסות לתכנן את הלידה לפרטי פרטים מראש. שני נושאים זכו לתשומת לב מיוחד: הנחת הילוד על בטן הפונדקאית לאחר הלידה לטובת חיתוך חבל הטבור; והעברת התינוק לידי האם. פונדקאיות שרואיינו העדיפו להימנע מלהיקשר לתינוק. מהסיבה הזו, רוב הפונדקאיות העדיפו שהאמהות המיועדות ינכחו בחדר הלידה. פונדקאיות שהצליחו "לנצח" על הלידה בצורה משביעת רצון מדווחות שביעות רצון רבה מהתהליך, העדר רגשות הוריות לתינוק ושמחה עבור ההורים המיועדים.
אף אחת מהפונדקאיות שרואיינו לא דיווחה על היקשרות לתינוק לאחר הלידה, והן ייחסו את ההצלחה הזו לתהליכי הניתוק שעבדו עליהם במהלך ההריון (והוזכרו בפוסטים הקודמים).


הפונדקאות כתהליך חניכה של אמהות
רוב הפונדקאיות הישראליות שאפו לבסס קשר בין האמהות המיועדות לתינוק עוד בשלב ההריון. לכן, הן פעמים רבות הציעו לאמהות לגעת בבטן בזמן ההריון ואף לשים עליה את הראש ולדבר עם התינוק. פונדקאיות רבות חשו את הקושי של האמהות להיקשר לפני הלידה ועושות מאמצים רבים כדי לקשר בין האמא המיועדת לבין התינוק. בהיבט הזה, פונדקאיות רבות ראו חלק משמעותי במשימה שלהן דווקא כפסיכולוגיות של האמהות המיועדות. פונדקאית אחת אף אמרה, לאחר הלידה, שאין לה את הכוחות לעבור את התהליך שוב – בגלל הכח הנדרש לעבודה הפסיכולוגית הנדרשת מול האם המיועדת.
תימן מדווחת שסוכנויות פונדקאות אמריקאיות אמרו לה שפונדקאית רבות מעדיפות לעבוד עם זוגות גברים בגלל שהן טוענות שמערכת היחסים הזו נתפסת בעיניהן כפחות מלחיצה. בין השאר, בגלל שאמהות מיועדות באות לתהליך פעמים רבות לאחר שנים של מאבק באי-פוריות ועם מטען רגשי רב. עבור נשים שבוחרות להיות פונדקאית עבור זוגות הטרוסקסואליים, חושפת תימן, השאיפה היא לאו דווקא להביא לעולם תינוק, אלא להביא לעולם הורים או הורות, ליצור משפחה. פונדקאיות עוזרות, להשקפתן, לנשים לא פוריות לברוא את עצמן מחדש כאמהות.


הסכם כלכלי או מתנה?
בכל תהליכי הפונדקאות בארץ, נחתם הסכם והועברו כספים – אך כמעט תמיד למניעים הכלכליים נלוותה במהלך התהליך תחושה חזקה באותה מידה – ולעיתים אף חזקה יותר – של מחויבות רגשית של הפונדקאית להורים המיועדים. פונדקאיות רבות מספרות כי במהלך ההריון הכסף איבד מחשיבותו והדגש הושם על הקשר עם ההורים ועל המתנה שרצו להעניק. במהלך התהליך, הפונדקאית מתחיל לרוב לראות את האם המיועדת, שהחלה כ"שותפה עסקית", כחברה.
בשלב זה, מתחילה הפונדקאית לראות את ההורות שהיא מעניקה לאחרים כמתנה, לא כתמורה לכסף. מדי פעם, פונדקאיות אף מדברות על לסרב לקבל את התשלום כדי להראות לאם המיועדת עד כמה היא אוהבת אותה. תימן מציינת מקרה אחד בו הפונדקאית סרבה לקבל את התשלום. במקרים אחרים, פונדקאיות הקריבו מרווחתן כדי לממש את ייעודן, לדבריהן – להביא לעולם ילד עבור ההורים המיועדים.
מתחים רבים נוצרים סביב רצונה של הפונדקאית בכך שתהיה הכרת תודה למתנה שנתנה. במקרים בהם ההורים המיועדים ממשיכים לראות את התהליך כעסקה כלכלית ואילו הפונדקאית רואה אותו כ"מתן מתנה", מתעוררים קשיים ואכזבות. עבור הורים מיועדים, לעיתים יש חשש שההכרה ב"מתנה" תשמר את האחיזה הסימבולית שיש לפונדקאית על התינוק והם רואים בכך איום. זוהי מתנה שלא ניתן לעולם להשתוות לה, ולכן ההכרה בפונדקאות כמתן מתנה מפחידה הורים רבים. עבור הפונדקאית, התכחשות למתנה נתפסת פעמים רבות כבגידה עמוקה.


הפונדקאית כגיבורה שהתגברה על המכשולים
תהליך הפונדקאות בישראל טומן בחובו קשיים רבים: החל משלב הועדה הממשלתית, דרך ניסיונות ההתעברות ועד ההיבטים הרגשיים במהלך התהליך ובתומו. פונדקאיות רבות ממסגרות את התהליך הארוך והקשה כמסלול ייסורים ומכשולים ואף מקבילות אותו לדרכי חתחתים אחרות, כמו קורס טיס. הן מציגות את הישגיהן בכך שעבור את המבדקים הפסיכולוגיים הקשים והמתישים, שנכנסו להריון כנגד כל הסיכויים והערכות הרופאים, ושסיגלו כוחות נפשיים שאיפשרו להן לעבור את התהליך. נשים רבות, לתפיסתן, היו נשברות במהלך התהליך – והחוסן שהן הפגינו מראה על תעצומות הנפש שלהן.
אחד המוטיבים שעולה בשיחות עם הפונדקאיות הוא היכולת שלהן להעניק וליצור חיים, יכולת אותה רבות מהן תפסו כאלוהית או כמעט אלוהית. בחלק מהמקרים אף ציינו הפונדקאיות שהן רואות את עצמן מממשות את רצונות של אלוהים. רובן רואות בתהליך מצווה וזכות גדולה ומתארות את חוויית הפונדקאות במונחים של גבורה ושליחות. האופן בו הן שולטות ברגשות שלהן ובסיטואציה בחדר הלידה, אף יותר מהצוותים הרפואיים, גרם להן להבין את הכח שלהן.
בעוד ברוב המקרים לא היה שינוי מהותי המצב הסוציואקונומי או המשפחתי של הפונדקאיות לאחר התהליך, רובן מדווחות על האופן בו חייהן השתנו לטובה בעקבות הפונדקאות. רובן מדברות על הפונדקאות כמסע לגילוי עצמי ולהבנה טובה יותר של זהותן ותפקידן. הפונדקאות נתנה להן את האפשרות להראות לעולם עד כמה הן חזקות, אמיצות ולקבל את ההערכה והכרה עבור התכונות הללו. פונדקאיות שלא קיבלו את החיזוקים שציפו להם מההורים המיועדים, שלא הכירו במתנה שלהן, קיבלו לרוב חיזוקים מגורמים תומכים אחרים.


זהו הפוסט האחרון בסדרת הפוסטים הזו – והוא יתמקד בהשפעות של התובנות העולות בספר על המדיניות בנוגע לפונדקאות. תימן מעלה כמה נקודות בהקשר הזה:
א. ההנחה בקרב מקבלי החלטות שהקושי המהותי של הפונדקאיות הוא בויתור על התינוק אינו מגובה אמפירית. הסיפוק מהתהליך נקבע בעיקר על ידי היחסים בין הפונדקאית להורים המיועדים.
ב. רוב רובן של הפונדקאיות לא השתמשו בזכותן לייעוץ פסיכולוגי במהלך התהליך, למרות שהן ידעו שהוא ימומן מכספי ההורים המיועדים. כמעט כולן אמרו שהן לא רואות צורך בסיוע כזה מכיוון שהן מתמודדות רגשית בצורה טובה.
ג. הפונדקאיות שחוו את הפונדקאות כשלילית הרגישו כך בגלל יחסים שהן חוו כלא מכבדים מצד ההורים המיועדים, תחושת בגידה לאחר הלידה וחוסר הכרה בתרומתה של הפונדקאית לאחר הלידה. אם יש צורך כלשהו בתמיכה פסיכולוגית או אחרת, היא צריכה להתמקד בתיווך וגישור בין הפונדקאיות להורים המיועדים. תיווך כזה צריך לעזור להורים ולפונדקאית להגדיר את הגבולות הבין-אישיים ולתאם ציפיות לגבי התהליך.
ד. נושא הליבה שחקיקה צריכה להתמודד איתו כדי, לפי תימן, הוא התאמה של המציאות הבירוקרטית לתחושת ההורות. כלומר – הגדרה מוקדמת ככל הניתן של ההורים המיועדים כהורים, באופן שיתאם את התחושות וההפרדות הרגשיות שפונדקאיות נוקטות בהן ויאפשר להן לקבוע גבולות ברורים ובריאים עבורה.

683 Total Views 1 Views Today
קטגוריות: כללי 0 אהבו

סגור לתגובות